מאיפה זה מגיע
מהילד הבעייתי בכיתה, דרך היחידות המיוחדות והשיקום, ועד הרגע שבו הבנתי מה הייעוד שלי.
הילד מחוץ לחדר המנהלת
החיבור שלי לעולם החינוך והליווי לא התחיל בתיאוריה, אלא בחיים עצמם. גדלתי בבית שמש של שנות השמונים. הוריי התגרשו כשהייתי בן שנה, ואת רוב שנותיי גדלתי והתחנכתי אצל סבא וסבתא.
בבית הספר הייתי הילד "הבעייתי". אני מכיר מקרוב את הכיסא מחוץ לחדר המנהלת, את הציונים הנמוכים, את הצורך להיות הליצן של הכיתה כדי להסתיר את הקושי, ואת ערימת החיסורים. אני יודע בדיוק מה זה "ילד שעושה בעיות". אתם מוזמנים לשאול את אמא שלי.
מסלול של הוכחה עצמית
אבל שם גם למדתי ששום דבר אינו גזירת גורל. מהמקום הזה יצאתי לדרך: השלמתי בגרויות, סיימתי תואר ראשון בהתמחות בקרימינולוגיה ותואר שני במדעי היהדות, והיום אני לומד משפטים.
שירתי כלוחם בגבעתי, והמשכתי ל־22 שנות שירות ביחידות המיוחדות של משטרת ישראל: בירושלים, ביהודה ושומרון ובאילת, שם הייתי ממקימי יס"ם אילת. לאורך השנים הייתי לוחם, מפקד ומדריך ירי, לחימה וכושר קרבי.
הנפילה, והשאלות שנולדו ממנה
במהלך השירות נפצעתי קשה. הדרך הארוכה של השיקום, וההתמודדות עם פוסט־טראומה ועם OCD, הן חלק מהחיים שלי עד היום. דווקא משם צמחו השאלות שמובילות אותי:
- איך קמים אחרי נפילה?
- איך לא מוותרים לעצמך?
- איך מתמודדים עם הפחדים ועם הכעסים?
- איך בונים כוח מבפנים, ולא מבחוץ?
אין ילדים "אבודים". יש ילדים שעדיין לא פגשו מבוגר אחד שיאמין בהם באמת.
אור-לי: הבית שעיצב אותי
הוריי התגרשו כשהייתי בן שנה, ומצאתי מחסה בבית סבי וסבתי. אבל את המצפן המוסרי שלי, את ערכיי ואת זהותי כגבר, כמפקד וכאדם, קיבלתי בביתם של אורלי ובעלה משה.
אורלי ומשה פתחו את ליבם ואת דלתם לילדים שהעולם האיר להם פחות. אורלי הקדישה את חייה לילדים "שקופים", לאלה שחיפשו יד מכוונת, גבולות עוטפים ותקווה. ממנה למדתי מהי אחריות, ולמדתי שכל ילד זקוק בסך הכול למבוגר אחד שיאמין בו.
כשאורלי נפטרה, הייתי בנקודת השפל של חיי, מאושפז בבית מאזן. באותו יום נשבעתי: אני יוצא מהחושך הזה וממשיך את דרכה. היום אני מנסה להיות האור עבור הילדים שרואים חושך.
והיום
במשך שנתיים ליוויתי בהתנדבות, כמנהל מקצועי, נערים במכבי בני אילת. אני מתנדב בארגון נכי צה"ל, מחוז אילת, ומלווה ילדים ומשפחות בעיר.
היום אני מתמקד בליווי אישי, אחד על אחד. ההורים פונים אליי, ואני הולך עם הילד: בבית הספר, בביטחון העצמי, בחוסן ובדרך. בקצב שלו, ובשיתוף פעולה מלא עם הבית.
ילדים לא צריכים עוד מישהו שיגיד להם מה אסור. הם צריכים מבוגר אחד שיראה אותם באמת, יאמין בהם, יציב להם דרך וילך איתם יד ביד, גם כשהדרך הופכת תלולה.
רוצים לשמוע אם זה מתאים לילד שלכם?
שיחת היכרות רגישה וללא התחייבות.